מבזבזים את זמנו של אלוהים

 

 

 

 

מבזבזים את זמנו של אלוהים

 

 

 

© אלן ג'. רודנר

 

תמליל הקלטה:

30 ינואר 1997

 

ספטמבר 2004 (מהדורה מתוקנת)

 

מאנגלית: עודד בז'רנו, מאי 2011

עריכת תרגום: ענת אפרת

השתתפו בעריכה: חנה גולדשמידט, דינה מילמן

 

 

 

הרעיון מאחורי הפעלת מכשיר ההקלטה כעת היה לדבר על נושא שעלה בדעתי מוקדם יותר היום. חשבתי שעם קצת מזל וכל דבר אחר שעשוי להידרש נוכל לכתוב מאמר שכותרתו תהיה מבזבזים את זמנו של אלוהים.

ברקע מתנגן תקליטור של לו ריד. האזנתי לו כמה פעמים, לא ממש עקבתי אחר המילים – אבל כאשר אני עוקב אחר המילים מתברר שהוא מדווח בכנות. הוא גם מוסיקאי טוב, כך שתוצאת השילוב הזה היא משהו שמאוד נעים להאזין לו. אנרגיה טובה. עדיין לא שמעתי אותו אומר משהו יוצא דופן, אבל זה רק מוכיח נקודה שקשורה לכמה שורות מתוך שיר שכתבתי פעם שנקרא' יציאה לילית':

A NIGHT OUT:

‘.... And it doesn't have to be profound
Truthfulness is always sound
It warms our soul, it gives us food
An honest man an honest mood. ‘

מילות פתיחה אלו אינן אלא ניסיון 'להתניע את המערכת' ולראות האם ההשראה שהתעוררה קודם עם הכותרת יוצאת הדופן הזאת, מבזבזים את זמנו של אלוהים, יכולה לזרום ולשמש כסוג של זעזוע ותזכורת למי שבאמת רגישים לסוגיית הקיום.

החשיבה הרגילה, 'הנורמלית' שלנו, הותנתה ועוצבה לחלוטין על ידי תערובת של מילים, רעיונות, השערות והיגיון לכאורה של החברה שלנו בכללותה. חשיבה זו כוללת 'חכמה' בת זמננו וכן 'עובדות' מימינו אנו ועד לימים ימימה; מסיפורי אלימות עד סיפורי נבואה. כל זה מסתכם באופן מכני אצל כל פרט ופרט ובסופו של דבר מעצב את 'המסגרת המושחתת' מתוכה הוא חושב ו'מעריך' דבר זה או אחר.

יש הבדל עצום בין סוג החשיבה הזה לבין סוג החשיבה שיכול להתעורר לו אדם היה נמצא בקשר מדיטטיבי, שקט, רגיש, מודע רגשית ופיסית לרגע. שם המסתורין והנשגבות של החיים והקיום מובנים מאליהם באופן מדהים כל כך, עד שבדרך כלל מתעוררות שאלות חדשות ביחס למציאות המדהימה.

כגון:

איפה אנחנו?

מאיפה באנו?

כמה זמן נהיה כאן?

האם יש משהו

שווה, בעל ערך, בר-קיימא

שאנו יכולים להשיג או לתרום לו

בזמן הקצר שאנו חיים?

ממקום מסוים בפנימיותו של הפרט השאלות האלו באמת נראות סבירות למדי. אף על פי כן, החשיבה השגרתית שלנו נקבעת מראש על ידי התפיסות הצרות שלנו ושל הסובבים אותנו לגבי מהו המצב מבחינה חברתית, מהן האפשרויות, מהן המגבלות, ומה מייצג פעילות הגונה או מושחתת. מהרמה  הזו, שאלות אלו נוטות להיראות מגוחכות, רומנטיות, ואפילו ילדותיות.

מכל מקום, ישנן עובדות שלא ניתן להכחישן באף אחת מהרמות. ראשית, העובדה שכל פרט נולד ויעמוד לרשותו זמן מוגבל כאן על פני האדמה!

אנו לא יודעים כמה זמן יעמוד לרשותנו, אבל סביר להניח שאדם בריא יחסית בסביבה גיאוגרפית בטוחה יחסית, יהיה כאן על פני האדמה בין 75 ל-95 שנה. ניקח בממוצע 85 שנה, לא קשה לחשב בדיוק רב יותר:

כמה חודשים יש לנו – נכפיל ב-12

כמה שבועות יש לנו – נכפיל ב-4

כמה ימים יש לנו – נכפיל ב-7

כמה שעות יש לנו – נכפיל ב-24

כמה דקות יש לנו – נכפיל ב-60

אנו יכולים להכפיל פעם נוספת ב-60 ולראות כמה שניות יכולות לעמוד לרשותנו.

העניין הוא שכל שנייה שנוקפת ומתקתקת בשעון היא שנייה אחת פחות שנותרה לכם לחיות על פני האדמה!

מה אמור אדם לעשות בזמן קצוב זה?

* * *

מתוך המעטים מאוד בינינו המקדישים זמן ומחשבה לסוגיות מעין אלו, הרוב פונים אל מה שמכונה 'מקורות מסורתיים' - שהשכיח מביניהם הוא הדת - כאל חומר החשיבה שלהם.

הדתות מדברות בשפה המדוברת שהייתה נהוגה בזמן ובמקום בהם נתגלו – אולם המשמעות התרבותית והסמנטית של מילים משתנה עם הזמן. תוצאה משמעותית של מציאות זו היא ש'שפה דתית' נוטה לעורר מסגרת מנטאלית מתחלפת. איננו יכולים לחשוב באורח אמיתי ומועיל על אלוהים או על משמעות בעזרת השפה היומיומית הנוכחית שלנו, מתוך 'הראש החברתי' השגרתי שכל אחד ואחד מורגל לחשוב ולנמק בעזרתו. השכל הזה בנוי כך שהוא מסוגל להתמודד עם כל נושא שבעולם, פרט ל:

מדוע אנו כאן – ומה ניתן לעשות בעניין זה?

זה מה שהדתות עוסקות בו! אלא שהן מדברות במונחים שייתכן וניתן היה להבינם בזמן שבו תועדו. עדיין יש להן את הכוח להשפיע עלינו מבחינה רגשית ולמקם אותנו לעיתים, או לפחות את חלקנו, במצב שבו שאלות מהותיות אלו מתקבלות על הדעת, לכל הפחות כשאלות. רגשות אלה כל-כך לא דומים לתחושת החיים הרגילה שלנו, עד שאנו נוטים לקבל אותם, אם בכלל, בתור החוויה הדתית – ולכאורה המקסימום שניתן לדעת או לחוות בתחום זה.

כשאנו בוחנים מה נאמר בטקסטים דתיים שונים, מתברר שבתקופה שבה 'התעוררו לחיים' הם לא התקבלו או הובנו בקרב הציבור הרחב. יש לנו מספר דוגמאות, ולא משנה אם הן סמליות או אמיתיות במונחים היסטוריים. הסיפור של משה שמקבל את התורה בהר סיני – שהוא הבסיס לדת היהודית – והתקוממות ההמונים סביבו באותה עת. אחר כך, בדת הנוצרית – לא רק שההמון לא 'קלט את העניין', אלא שאפילו התלמידים עצמם הואשמו בפירוש הדברים ב'מונחי חיים פשוטים' ללא הבנה מלאה של מה שהם מקדמים. בקוראן, יש יותר מהתייחסות אחת למנטאליות של האנשים שקראו את הטקסט, ואמרו בסופו של דבר, "אוי, כבר שמענו את כל זה, אלה אגדות של נשים זקנות, אמונות תפלות!".

כך שאלפי שנים לאחר מכן אנו מגלים שמה שנדחה בצורתו המקורית והטהורה, אומץ באופן מפוקפק על ידי המונים בעלי שכל מעוות, מזוהם על ידי החיים ומזוהם על ידי גאווה – המוכנים אפילו לצאת ולהרוג בשם כתבי הקודש שלהם!

כעת נראה שלרוב האנשים בלתי אפשרי להתייחס למציאות מתוך שאלה פשוטה, ברורה ורלוונטית – או לשמוע משהו אמיתי באמצעות שכלם המותנה באופן חמור.

כאן אנו מנסים להכין קלטת שכותרתה 'מבזבזים את זמנו של אלוהים' ואני שואל את עצמי מהם הסיכויים לומר משהו ברור, בעל ערך, מועיל, למי שמרגישים צורך בהבהרת סוגיות אלו, אך מוצאים את עצמם מבולבלים בתוך מסגרת רעיונית מלפני אלפי שנים; למי שנקלעו לעצירות סמנטית, לשונית, מילולית – שאינה אלא פצע צורב על ליבם ומצפונם; לאלה, שיותר מכל דבר אחר, רוצים לעבוד ברצינות ובמפורש למען ה'טוב' שהם מרגישים שהוא מהות היקום – והתואם לתחושה הפנימית שלהם שיש משמעות לקיומנו, ושיש באמת מה לעשות!

או, כמו שנאמר בקוראן:

'מה אתה חושב,

שבראנו אותך

בשביל הספורט?'

* * *

כשאני מדבר כפי שאני מדבר כעת, אני מניח מראש למי אני פונה. כשאדם מדבר אל אדם אחר, הוא מנסה לדבר אל 'ההבנה' שלו. עליו להעריך, פחות או יותר, מה האדם השני יכול להבין, יכול לקלוט. אחרת, כל העניין יהיה חסר תועלת. אם שוטר עוצר נהג, הוא מניח שהוא יודע דברים מסוימים – את המהירות המותרת, את ההכרח במסמכים מסוימים, את ההכרח לפנות ל'איש החוק' בכבוד. הוא מניח מראש את כל הדברים האלה כשהוא ניגש לנהג. אם הנהג לא מבין זאת, השוטר מסיק מכך, או שהנהג לא ראוי להיות נהג, או שהוא עצמו לא ראוי להיות שוטר.

כך שכאן אני מדבר אל תוך מכשיר הקלטה על סוגיות, שאם הן רלוונטיות, מובן מאליו שהן נוגעות לכולם. כולם נולדו, לכולם יש זמן מוגבל ו:

כולם תוהים – מה לעשות?

מצד שני, אנשים מקשיבים בכל כך הרבה אופנים שונים! איך ניתן להצליח לתקשר באמצעות השאלה המשותפת הזו שיש לכולם, בין שהם מודעים לה ובין שלא? איך לחדור דרך השכל ה'פיקח', המותנה, הסובייקטיבי שלהם, כך שאולי יקלטו שמישהו מתייחס לסוגיה שבאמת מעסיקה אותם עמוקות – אפילו אם עובדה זו אינה ברורה להם מלכתחילה. איך להראות שהדובר לא מנסה למכור לשומע 'סיפור מצוץ מהאצבע' או משהו דמיוני, שאם יתקבל ינצל אותו הדובר לטובתו האישית - אלא למעשה מנסה להתחבר עם משהו שהינו בעל עניין חיוני לשומע, לו רק יכול היה להקשיב ולו לדובר היו היכולת והמזל להעביר זאת בבהירות.

* * *

מדוע זה כל כך ברור לאנשים מסוימים ולאחרים לא, שאנו יצירי הבריאה?

אנו יצירי הבריאה!

זה כל כך ברור – הרי לא יצרנו את עצמנו! אנו לא יודעים מאיפה באנו, ואנו לא יודעים באמת מה מחזיק אותנו בחיים מרגע לרגע. מה שאנו כן יודעים הוא שלא נכנסנו לתוך בית חרושת ויצרנו את עצמנו – את העיניים שלנו, את האוזניים, את מערכת העיכול, את השכל שלנו, את הרגשות שלנו, את היכולת שלנו לשאוף אוויר ולעמוד זקופים, להירדם בלילה ולהתעורר בבוקר, את האהבה שלנו ואת יכולת הלימוד שלנו. לא בנינו את היכולות המדהימות האלה בעצמנו. ברור שאנו יצירי הבריאה!

נראה שאלה המכונים 'דארויניסטים' עדיין מדמיינים שהחיים התפתחו באופן מכני על ידי תהליך 'הברירה הטבעית' וכי איזשהו חיידק הפך איכשהו לאתה ואני. אני חושב שכל אחד עם שכל בריא יחסית ובגרות רגשית מוצא הנחה כזו מגוחכת לחלוטין. הרהור סוּפי בעניין זה נשמע בערך כך: "לו היית מרוקן משאית עמוסת לבנים על הארץ, הרי לא היית מצפה שיצוץ שם בית!"

אנחנו 'חבילה' מאורגנת היטב – הדבר הרחוק ביותר ממקריות שאדם יכול להעלות בדמיונו. נוצרנו על ידי משהו גבוה יותר. עם כל השאלות שהמציאות הזו עשויה לעורר, עובדה אחת איננה ניתנת לערעור: אנחנו נמצאים כאן בתוך הגוף לתקופת-זמן מוגבלת, תהיה אשר תהיה האמת באשר למדוע, האיך, או המה של כל זה.

ושוב, אני חוזר לכותרת מעוררת ההשראה של הדיון הזה, שהיא:

מבזבזים את זמנו של אלוהים

ולו ריד ממשיך להשמיע את קולו ברקע.

אנסה לגעת בעניין מזווית אחרת. הדרך היחידה בה אנו יכולים להפסיק לבזבז את זמנו של אלוהים היא:

להיות

בזמן עם אלוהים!

מהי המשמעות של 'להיות בזמן עם אלוהים'? ובכן, לו היינו יוצאים מתוך נסיבות החיים הרגילות שלנו ומתמקמים לבד בחיק הטבע, בין אם ביער, על פסגת הר או במדבר, זה היה מאפשר לנו להרגיש את מה שאנו כבר יודעים – שהטבע הוא מערכת משולבת ומסונכרנת במובהק. כל דבר במקומו ובזמן הנכון לו! שינויי העונות, כדור הארץ סובב סביב השמש, הירח נע סביב כדור הארץ, טווח הטמפרטורות המדויק המאפשר לבני אדם ולצורות חיים אחרות להתקיים. הכול מדויק כל כך, מתואם ומתוזמן. מחזור ההתעברות, הלידה והגדילה של בני האדם – התינוק יוצא לאוויר העולם וחלב האם כבר מוכן. הטבע זורם לו ביופי ובשלמות – הכול בזמן האלוהים, כמו שאומרים!

כל מה שמתוזמן ומתואם בזמן האלוהים, מתפקד בהתאם למהות שלו! באופן ייחודי, בתוך מהותו של האדם 'חבוי' פוטנציאל רדום להתפתח – והרבה מעבר למה שהוא עשוי לדמיין – במידה והוא מחובר באופן נכון!

* * *

כעת, אם נחזור פחות או יותר על מה שנאמר בסוף הצד הראשון של קלטת זו:

אדם יכול לממש את מלוא פוטנציאל הצמיחה שלו, הפוטנציאל שהוענק לו בלידתו, אם הוא מתואם ומתוזמן עם  השלמות של  הבריאה – כלומר 'בזמן עם אלוהים'.

זמנו של אלוהים וזמנו של האדם

אינם נמדדים

לפי אותו שעון.

לאדם יש את היכולת לשמוע את צליל שעונו של אלוהים. אם הוא יכול  לכוונן את עצמו ל'צליל שעונו של אלוהים' – הוא יכול להפסיק לבזבז את זמנו של אלוהים!

צליל שעונו של אלוהים נשמע על ידי אנשים מסוימים מקדמת דנא. מסורות שצמחו מאותם המקורות ששמעו את צליל שעונו של אלוהים כינו אותו  השם, שם האלוהים או  דבר האלוהים!

'שם האלוהים' או 'דבר האלוהים' אינם אלא אמצעים לשוניים לזיהוי צליל שעונו של אלוהים.

ברמה היסודית ביותר, מילה או שם – הם צליל (תנודה). קיים צליל, אותו ניתן 'לשמוע' לאחר זיכוך של אנרגיות שעברו טרנספורמציה באמצעות פעולות כנות, בעלות רצון טוב, המבוססות על ידע אמיתי.

אדם שהוא נקי ועניו, נוכח ומודע דיו

יכול למעשה להגיע למקום שבו הוא מסוגל  לשמוע

את המילה, את השם, את הצליל

של מה שניתן לכנות 'המקצב של אלוהים'

מסונכרן בזמן האלוהים

ומחובר לכל האלמנטים המסונכרנים האחרים,

וכתוצאה מכך להיות פתוח לקליטה של

אינטליגנציה גבוהה יותר

שהינה חלק מהמערכת הכוללת,

ועקב כך לפתח את

התובנה, ההבנה והיכולת

לתפקד, לקבל, להעביר ולעבוד

בתוך ולמען אותה

מציאות אוניברסאלית שלמה

שאנו מכנים

אלוהים

ו-

להפסיק לבזבז את זמנו של אלוהים!

מצב הרגישות שאדם חייב להיות בו על מנת לשמוע את צליל שעונו של אלוהים, מכונה בעברית במילה בעלת הצליל המלבב, מצפון, (המקבילה ל – conscience בשפה האנגלית).

'מצפון' מזוהה באופן מוצדק ומדויק כ:

נציגו של אלהים

עלי אדמות!

'צליל' המצפון, יוצר הרמוניה/מסנכרן, וכתוצאה מכך משתף פעולה, עם/בזמן האלוהים ועם כוונתה הכללית של הבריאה.

במונחים מעשיים, ההיגיון של כל זה אינו 'ההיגיון הרגיל' של האדם. לכן נאמר:

ההיגיון של האדם וההיגיון של אלוהים

אינם

אותו היגיון.

אחת התוצאות ההיסטוריות של המציאות הזו היא, שאדם אמיתי במלוא מובן המילה מסיים את חייו, או עלול לסיים את חייו, 'ממוסמר לצלב'. סיפור זה טומן בחובו את האמת, בצורתה הסמלית, של הסתירות הבלתי נמנעות בין ה'היגיון' של היקום לבין תחושת-המציאות המסולפת של האדם, אשר במצבו האנוכי, הוא בהחלט מוכן להרוג למענה.

בריאות הנפש, הגוף והנשמה תלויה בסנכרון הרטט של האדם עם המילה, השם, הצליל של שעון האלוהים – היקום האינטליגנטי! באופן ייחודי ביותר, החיבור של אדם עם מציאות זו מעורר אינטליגנציה רדומה שיכולה להבין במונחים מעשיים את:

הכיוון והתכלית של הקיום

שהם

תהליך אבולוציוני

אל עבר צמיחה של

המודעות.

 

'הייתי אוצר נסתר, וייחלתי להתגלות' (חדית')

* * *

בתקופה בה אנו חיים כעת, אנשים נוטים שוב לתאר 'התקדמות רוחנית' כצמיחה של מודעות.

הם מכנים אותה

'מודעות מורחבת'.

'כל הדרכים מובילות לרומא' – אלא שהן עוברות דרך טריטוריה שונה מאוד. טריטוריה מורכבת ומחוספסת מאוד, טריטוריה מושחתת וקשה, טריטוריה ייחודית וסובייקטיבית. מכאן האתגר של הפרט למצוא דרך אמת לעצמו שתוביל לרומא, או הביתה, או לאמת, או לשלום, או לאהבה - תלוי בנטייה שיש לאותו הפרט ל'תיוג'. הדתות מכנות זאת 'חזרה'. חזרה לאמת, לאלוהים – לעכשיו!

זוהי

יכולתו הייחודית

של בן אנוש

על פני האדמה

כל פעילות שהיא שאדם לוקח על עצמו כשמטרה זו אינה עומדת לנגד עיניו, היא ללא ספק, בזבוז זמנו של אלוהים. ההצדקות הן בגדר בושה – בושה אוניברסאלית וקוסמית – מעציבה עד מאוד ומובנת באופן כה מעורר רחמים.

ידע על אודות האופן בו ניתן להתגבר על העיוותים והמכשולים היה זמין  תמיד. ידע זה מגיע ממקום של בהירות – מהרמה ההתפתחותית הגבוהה יותר מתפקודו 'הנורמאלי' של האדם. ידע מהמקור הזה הוא תנאי הכרחי לאדם כדי להתגבר על המכשולים שבדרך.

אלה שדוחים את אלוהים/האינטליגנציה הגבוהה, דוחים באופן בלתי נמנע את הידע, וכתוצאה מכך חותמים את גורלם ברמה בה הם מוצאים את עצמם – וסובלים מההשלכות. ואחרון חביב:

מבזבזים את זמנו של אלוהים!

מה שמעלה על הדעת שיר קצר:

"You'd be surprised to know that

God isn't sentimental

At all

No shit!"

שירים כאלה נועדו לעורר זרימה רגשית של אנרגיה בכיוון הנדרש למען רגישות מסוימת לעניין כה אמיתי ומהותי זה.

* * *

סוף